רבר וב נ' כפר הנופש הצרפתי בע"מ

החלטה

1.המשיבה ערכה הסכם עם משרד הקליטה ועמידר "להענקת שירותי דיור לעולים אשר יופנו למקבץ הדירות (שברשות המשיבה – י.א.) על ידי משרד הקליטה או עמידר".

בהתאם לאותו הסכם, נחתם ביום 1.10.10 הסכם בין המשיבה למבקשת, לאחר שהמבקשת הופנתה לשם כך על ידי עמידר. לפי אותו ההסכם הועמדה הדירה לרשות המבקשת עד ליום 31.12.2010.

משתמה תקופת ההסכם והמבקשת לא פינתה את הדירה, פנתה המשיבה ללשכת ההוצל"פ בבקשה להורות על פינוי הדירה – וזאת מכוח סעיף 1 (א) לחוק אכסון עולים בדירות שכורות תשל"ה – 1974, לפיו:

"דירה ששכרה המדינה או הסוכנות היהודית כדי לאכסן בה עולה והשוכרת או המאוכסן בה לא פינה אותה בתום תקופת השכירות, רשאי המשכיר, ואם לא פינה אותה המאוכסן – גם השוכרת, להגיש את הסכם השכירות ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצוע פינוי הדירה מכל מי שמחזיק בה. לעניין זה יראו את הסכם השכירות כפסק דין סופי לפינוי הדירה ואין צורך בצו בית המשפט".

ראש ההוצאה לפעול (הרשמת א. שדה) נעתרה לבקשה והורתה על פינוי הדירה.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על כך לבית משפט השלום באשדוד נדחתה (החלטת כב' השופט ר. סולקין מיום 18.11.11).

בפני בקשת המבקשת לרשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום.

2.המבקשת שבה על טענותיה שנדחו בערכאות קמא.

לטענתה המשיבה אינה "המשכיר" (דהיינו בעל הנכס) או ה"שוכרת" (דהיינו המדינה או עמידר) ועל כן הוראת ס"ק 1 (א) לחוק הנ"ל אינה חלה ולא ניתן היה לפנותה מהדירה בהליכים מכוח אותה הוראה.

טענה נוספת הינה כי לא ניתן לפנותה מהדירה כל עוד המדינה או עמידר שוכרת את "מקבץ הדירות" מבעליו.

בנימוקי המבקשת שבפני נטען כי מסקנת הערכאות קמא לפיהן המשיבה פעלה כמיופת כוחן של "המשכירה" ואף "השוכרת" – אינן מעוגנות כדבעי במסמכים שהוצגו בפניהן.

3.לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבה על נספחיהן לא מצאתי מקום למתן רשות הערעור.

ראשית, המדובר בבקשה לרשות ערעור שני, ולגלגול שלישי, של ההליך.

לא מצאתי כי הבקשה מעלה סוגיה משפטית עקרונית המצדיקה כזאת בענייננו.

גם לגופם של דברים דין הבקשה להידחות.

אין חולק כי תקופת השכירות של המבקשת בדירה תמה זה למעלה משנה ועל אף זאת היא לא פינתה הדירה.

אשר להליך שננקט עפ"י ס"ק 1 (א) לחוק – נחה דעתי כי המשיבה פעלה בפנייתה להוצל"פ כמיופת הכוח וכנציגה המוסמכת הן של ה"בעלים" והן של "השוכרת" – וזאת מהנימוקים המפורטים כדבעי בהחלטות קמא.

טענת המבקשת כי היא זכאית להמשיך ולהתגורר במקום גם לאחר תום תקופת ההרשאה – אין ולא היה לה על מה שתסמוך.

4.לאור כל האמור אני דוחה הבקשה לרשות לערער, וכפועל יוצא מכך גם את הבקשה לעיכוב הליכי הפינוי.